הענישו את מאניש
המאווררים המסתובבים הפיצו רוח אביכה בחדר, ותיקיות הקרטון המרוטות הונחו על השולחן המתקלף. דלת המקלט נטרקה והשירה פצפוצי טיח מהקירות המתקלפים.
עובדים זריזים בסינרים מוכתמים רצו והניחו כסאות מתכת מתקפלים סביב לשולחן המלבני הענק, וחמשה אישים כבדי גוף לבושים בעניבות ססגוניות ממותגות קרסו עליהם בהקלה. לנגדם ישב רגל על רגל בחור לבוש בטישרט, לועס מסטיק בשעמום.
דפיקה על השולחן.
לחשושים בין האישים המכובדים.
המנכ"ל.
אברך שחור זקן, מסולסל פאות ורב משקל, שישב על כסא עץ מרופד עם מערכת מסאז' מסועפת. מאניש.
"מה יש לנו היום?" שאל את יקי ברווזנסקי, מנהל המכירות.
"אין לנו. כלום." ענה יקי בפיהוק. "בסופר 'תג מחיר' בקרית שמונה נרכשה חבילה אחת של סנדלי עור מיובשים בתיבול פיקנטי. היא חזרה אחרי חמש דקות, כולל בקשת פיצוי על קלקול קיבה. אני חושש שיש לנו בעיה קשה במיתוג," הוא עבר ללחישה: "אולי מחוסר תקציב." .
"כן. זה די ברור." מלמל מאניש בקול מהורהר. "אף אחד לא יקנה סנדלי עור מיובשים בתיבול פיקנטי."
"דווקא בזה טיפלנו!" נזעק שמיל קופר, האחראי על אגף הקופירייטינג והמיתוג. "קראנו לזה רצועות בקר מעולות, מאודות ומיובשות."
"מי דיבר על זה?" ביטל מאניש. "מי אוהב פיקנטי???" הוא הפעיל את אחת מפונקציות הכיסא ונשען לאחוריו בהנאה. המבטים ננעצו בשלום בר טעים, האחראי על הייצור, שלום הרים את הטלפון שלו בהססנות. מיד יפסיקו את הייצור של הגזר המיובש בצ'ילי. בהמשך יהפכו את המוצר למהדורה מיוחדת, בטעם ערבי שורשי.
"אז מה אתה מציע?" שאל מני, הבחור עם הטישרט. הוא אחראי על הכנת כוסות הקפה ועבודות ניירת משעממות, ובין לבין גם מתחנן שלא יפטרו אותו.
מאניש שלח בו מבט נוקב. נודניק, המני הזה. מפריע לו באמצע המסאז'.
"אני חושב שכדאי לסגור את המפעל." מלמל מאניש.
"מה???" נזעקו כל היושבים בחדר, אגלי זעה מבצבצים על מצחם.
"כן." הוא אמר בחיוך מתפשט. "אני אפטר את כל הנודניקים. זאת אומרת, כולכם. ואקח את כל מארזי הפיצוחים אלי. אחר כך אני אשווק אותם כחבילות מזון לנזקקים. אחר כך אני אמכור את כל מכונות הייצור ואקנה בניין, אותו אני אהפוך לקופת חולים. אחר כך אנשים יבואו לקופת חולים, סובלים מקלקול קיבה חמור. אז אני אספר להם שהם חולים במגפה חדשה. נמציא משהו. אז אני אגבה מהם מחיר מופרז, איתו אני אקים..." הוא נעצר, זורח כולו. "אני אקים מפעל לייצור פיצוחים. זה החלום שלי מאז שהייתי ילד. "
האנשים נאנחו וקמו מהשולחן בזה אחר זה. מאניש החליף פונקציה בכסא שלו.
"שלום, אתה נשאר כאן."
שלום נשף והתיישב.
"קח את כל החבילות של הסנדלים. אין לי מה לעשות איתם. מי אוהב פיקנטי???" הוא חייך חיוך דביק.
בר טעים קם בפנים אדומות מעצבים. משאיר את מאניש לנחור, כורסת מסאז' מעסה את כתפיו, והוא חולם על חברה חדשה, בפעם אלף בחייו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה
תודה על תגובתך המחכימה!