האשטאג- מילה שקולעת

  -זלדה, תעלי שנייה למעלה, תגידי לי מה כתוב שמה. -רגע, יענקלה. אני בדיוק אוכלת את הקרקרים שחיימק'ה שלח לנו מאוסטרליה. יבשים אבל פריכים. חבל שאין כאלו בשערי -חסד. -זלדה, תשאירי לי בבקשה מהקרקרים, אני רוצה לאכול אותם עם הדג מלוח ששרוליק שלח לנו מדנמרק. -טוב, בסדר יענקלה. אני כבר מטפסת על הכיסא שחדווה שלחה לנו מניו - יורק. -לא, תזהרי זלדה. הכיסא שחדווה שלחה כולו רקוב, כמו הקיגל שברוך שלח לנו מסקוטלנד. תיקחי את הסולם שאליעזר שלח לנו מזכרון יעקב. -בסדר, יענקלה. אל תחפור כמו הטרקטור שבנציון שלח לנו מקלקיליה. אני כבר עולה. -זלדה, לאט. הברך שלך לא משהו, ממש כמו הטשולנט של אימא שלך. חי חי חי. -יענקלה, כתוב כאן משהו כמו שיתו--- שיתוף לביקור---- שיתוף לביקורת. כן. אחח, הראיה שלי נשארה חדה, ממש כמו העצם של הבורי שבלעת בסעודת פורים. איך השתעלת שם, חה חה חה. -טוב, בואי נפסיק עם זה, זלדה. אם כתוב שם שיתוף לביקורת, אז למה אף אחד לא מבקר? -כנראה שהם ממש איטיים. כמו הטרנטה שאבא שלך המליץ לנו עליה.

  "שלום לך לייבל, המכונה לייבל השחור." אמר מרכוס בחיוך צופן של מגישים משופשפים. "קצת על לייבל, למי שלא מכיר אותו. אני למשל. לייבל נולד בבני ברק למשפחה חרדית, בהיותו בגיל שמונה עשרה עזב את הבית לטובת הצבא. את שירותו עשה בגלי צה"ל. כיום הוא שונא חרדים, שונא קהילות סגורות ושונא עשירים. אני צודק?" "כן, כן. אכן. דבריך נכוחים." מלמל לייבל בענוותנות מופרזת. הוא לבש מעיל עור אופנתי, ענד עגילים ונעל נעלי ספורט קרועות למחצה. "טוב. נתחיל בכמה מילים על הקורונה והפצת המגפה?" "בשמחה רבה. תראה, מרכוס ידידי. החרדים מפיצים את הקורונה. עוד מאז האבעבועות השחורות החרדים מפיצים מגיפות, עוד מאז תרפ"טו הם לשים קמח מצות בדם של חתולים סיאמיים. החרדים, אפרופו, משתלטים על המדינה. הם עושים זאת בנחישות מופרזת, בתחכום עילאי ובעקשנות ראויה להערכה. אכן, צדק מוישה רובייני כשאמר: 'עם קשה עורף הוא'. אני צופה שעד סוף 2030 החילונים יתמעטו עד לכמות של עשירית האחוז. הכל בזכות תעשיית ההחזרה בתשובה, בראשות הרב לוי תיש ימח שמו ותואר זקנו. החרדים הם, בנוסף לכל, פרוב

  חומר מהמגירה - ​ "אדון ברמן, ספר לי קצת על עצמך." אמר הפסיכולוג דגני, ולעס חטיף בריאות במהירות אדירה. "אני.. אני..." אמר רב מנשה. "אני... משגיח בישיבע חשובע באחוס מערי המרכוז." הוא עצר להתייפחות קצרה, מנגב את שטף הדמעות שקלח מעיניו בשטף. עיניים עייפות, משורגות בנימים אדומים. אמבטיות שחורות של יגון. דגני פשפש במגירת השולחן, קורע במהירות עוד מארז של חטיפי בריאות ירקרקים. "הבנתי שהקורונה גרמה לך לבעיות נפשיות. נכון?" ברמן הנהן, דמעות מטפטפות לשפתיו. טעם מלוח. טעמו של נוזל צלול הנובע ממעיינות הנפש. "זה הכל התחיל... אחרי... אחרי שהישיבות נסגרו. היינו לבד בבית. אני הייתי רגיל לאווירה של הישיבע. אתה יודע, צעקות על תלמידים, ארוחות של לחם וטחינה ממוחזרות ---" "אני לא יודע." קטע אותו דגני ביבושת, שנגרמה מחטיפים דביקים גדושים בגרעיני דלעת. הוא לא דתי. "אז- הייתי רגיל לצעוק על שלומפרמן, שהיה מאחר לתפילה, קבוע! אבל קבוע! בפרנציפ! כדי לעצבן אותי!!!" הוא נדם. פניו סמוקות, לוהטות. נשען על כרית מרופטת בנשימות מהירות, כל גופו רועד מ

-טור דעה- הטור משקף את דעתי האישית, ואינו בא ללעוג למגזר (או לאדם) כלשהו. כוונתי היחידה היא לתת תמונת מצב עדכנית (וכואבת). ​ היה היה, והווה, בית כנסת נחמד אי – שם באזור המרכז. (קרי – רעננה) מתפללי בית הכנסת ההוא נמנים על המגזר הדתי – לאומי. היה היה גם איש נחמד, חרדי, שבשל מוצאו המפליל של הוריו קופץ מדי פעם לשבתות לאותה עיר (קרי- רעננה) וקופץ, איך לא?, לאותו בית כנסת. בעוד הוא מתפלל בסידור נייד שייבא מביתו, הוא מבחין באפים מעוקמים בשלל גוונים הנשלחים לעברו. תוהה אותו איש נחמד לעצמו, מדוע ולמה נשלחים אליו אפים מעוקמים? אה? הטיפוס החרדי הסטנדרטי יחליט מיד שזה בגלל החליפה המרופטת שהוא לובש, חליפה שנרכשה בחנות יוקרתית בבני ברק במיוחד לכבוד החתונה של שלום קורצוויל, הידיד הוותיק מהישיבה קטנה. כמובן שלשבת הבאה הוא יגיע כבר עם חליפה טורקיז שנרכשה במיוחד לבר מצווה של רועי, האחיין הנחמד והמאנפף. אבל אדם מעמיק מחשבה שכמוני יתהה מיד למה נשלחים אליו אפים בתנוחה הידועה, ויפתח בחקירה מעמיקה. המסקנה- איך לא – נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. הישר. מהי המסקנה, אנשים יקרים? אה? פייק ניוז. הציבור הדתי לאומי מלא ב

  פרק ב' ובו: קצת על כיבוד בישיבות עסקים על השולחן כמה בקבוקים ריקים כורסת מסאז' בתיקון ארוך ובר טעים אחד, חמוש במערוך ​ הפעם הישיבה נערכה במקום יותר נקי, סלון ביתו של מאניש. פשוט נגמרה תקופת השכירות של המקלט. נוות ביתו מרגוליס, רוכנת על ספר תהילים קטן בפינת המטבח. שני ילדיו המנוזלים מתגוללים על השטיח באפס מעש. מני אחד שרץ בין החדרים, חמוש במגש ושש כוסות קפה. דלת פלדלת עתיקה ומקולפת שנטרקת פעם אחר פעם אחרי גבם של האנשים המדושנים. שני טכנאים חמושים בווסטים מבריקים ופרצוף מחוטב סובבים את כורסת המסאז' התקולה, עליה יושב מאניש במלוא הדרו. "שלום לכם." אמר מאניש בקול משתעל וניער את בגדיו משאריות וופל סורר. "היי!" חייך מני וקיבל מבט נוקב בו במקום. "מה על הפרק?" שאל יקי ברווזנסקי ומרט את כפתורי חולצת המשבצות שלו. "פרויקט חדש." זרח מאניש כמו חתן ביום חופתו. "אבל קודם, תתכבדו." הוא חייך את חיוכו הדביק ודחף למרכז השולחן קערה מלאה בחטיפים חומים ופריכים. היושבים סביב השולחן נעו על מקומם באי נוחות, ואז נכנעו והושיטו את ידם אל הצלוחית הגדוש