חומר חסר פאנץ' מהמגירה

 חומר מהמגירה

-​

"אדון ברמן, ספר לי קצת על עצמך." אמר הפסיכולוג דגני, ולעס חטיף בריאות במהירות אדירה.
"אני.. אני..." אמר רב מנשה. "אני... משגיח בישיבע חשובע באחוס מערי המרכוז." הוא עצר להתייפחות קצרה, מנגב את שטף הדמעות שקלח מעיניו בשטף. עיניים עייפות, משורגות בנימים אדומים. אמבטיות שחורות של יגון.
דגני פשפש במגירת השולחן, קורע במהירות עוד מארז של חטיפי בריאות ירקרקים. "הבנתי שהקורונה גרמה לך לבעיות נפשיות. נכון?" ברמן הנהן, דמעות מטפטפות לשפתיו. טעם מלוח. טעמו של נוזל צלול הנובע ממעיינות הנפש. "זה הכל התחיל... אחרי... אחרי שהישיבות נסגרו. היינו לבד בבית. אני הייתי רגיל לאווירה של הישיבע. אתה יודע, צעקות על תלמידים, ארוחות של לחם וטחינה ממוחזרות ---"
"אני לא יודע." קטע אותו דגני ביבושת, שנגרמה מחטיפים דביקים גדושים בגרעיני דלעת. הוא לא דתי.
"אז- הייתי רגיל לצעוק על שלומפרמן, שהיה מאחר לתפילה, קבוע! אבל קבוע! בפרנציפ! כדי לעצבן אותי!!!" הוא נדם. פניו סמוקות, לוהטות. נשען על כרית מרופטת בנשימות מהירות, כל גופו רועד מעצבים בלתי נשלטים.
דגני שלף את הפנקס שלו. שרבט שם משהו בעט לבן עם סמליל ומילים דהויות. "נרגעת?" הוא שאל, מרדד את העט בין אצבעותיו. רב מנשה השתנק.
"כן." הוא דיבר בקול צרוד. "אז מהיום שנסגרו הישיבעס, הפכו חיי וחיי משפחתי לסיוט אחד מתמשך." ברמן מחט את אפו בקולניות, גורם לדגני להצטמק לכיסאו בגועל. "כל היום הייתי צועק, מתפרץ, משתולל. מכה את בני ביתי. מעניש אותם בעונשים הזויים. בלילות הייתי מסתובב בחדרים לכבות אורות. הייתי מתקשר לשוויגער כשאשתי עצבנה אותי. הייתי---"
"הבנתי. הבנתי." אמר דגני והתמתח בכסאו. נאנח.
"יש לזה פתרון, דוקטור?" אמר הרב ברמן, אגלי זעה נוצצים על מצחו.
"לא, לצערי."
"למה?"
"זה באופי שלך, מנשה. אתה אדם מטורלל. אם לא תמצא מישהו אחר להתעצבן עליו, אתה תהווה סכנה לציבור."
"אמממ, האמת שחשבתי פעם לפתוח כולל. רעיון?"
-נעדר: פאנץ' מהדהד ואקורד סיום טראומטי. המוצא הישר מתבקש להשיב אותו למקומו-