רשומות

דו שיח | שיח מרתק המכיל בתוכו, למרבה הפלא, משמעות. נסתרת.

הדלת נטרקה בנקישה. דוקטור חצב אילן הרים את ראשו מקלסר קרטון עמוס לעיפה. "שב." הוא מלמל בהיסח הדעת ורפרף על עוד כמה מסמכים. דוקטור אילן טרק את הקלסר והניח אותו על שולחן העץ המהגוני, התרווח על הכסא האורטופדי ולגם מכוס תה צמחים שנחה על השולחן. "דבר." "שלום." אמר הגבר הגבוה שישב מולו. הוא היה לבוש במדים תכולים מגוהצים, על חולצתו ננעץ תג משטרתי כסוף. "אני שמאבר ארנן ממשטרת ישראל." "נעים להכיר." גרגר דוקטור חצב אילן ביבושת. אין לו פנאי לצעירים האלו. שיגיד מהר מה הוא רוצה ויתן להתקדם. "נעים מאוד. אז איפה היינו? כן. מרחב יהודה. אני משרת במרחב יהודה." "נפלא." "מ... מה?" "דבר מהר, ילד. אין לי זמן לשטויות שלך." "אה, כן. אז אנחנו במרחב יהודה מתעסקים בכל מיני משימות, מבניהם משימות שדורשות הסוו..." "אילו משימות אמרת?" רכן דוקטור אילן קדימה. "כל מיני... משימות. מבניהם משימות שדורשות הסוואה. לאחרונה אנחנו מנסים להתפתח בתחום השיחים." "שיחים?" &quo

זה לא האילומינטי | קונספירציה מופלאה ועתירת אמוציות

  חשבתם פעם מדוע פוליטיקאים לא מופיעים בציבור רעולי פנים ועטורי שאל? התשובה פשוטה מאד – משלמים להם. משלמים להם כדי שיראו את פרצופם המאופר בראש המהדורות, משלמים להם כדי שיניעו את ידיהם בתיאטרליות תוך כדי נאום, משלמים להם כדי שיעמדו בנחישות על רגליהם. למה? מי הם האנשים בעלי הכוח וההון שמשחדים את חברי הכנסת שלנו בסכומי כסף גבוהים רק לשם המטרה המוזרה – הופעה בציבור באיברים גלויים? התשובה היא: סוחרי איברים. כן כן. סוחרי האיברים מזרימים סכומי כסף אדירים לכיסיהם של האנשים החזקים במדינה. מבלי שנשים לב הם ממלאים את חיינו בתוכן ממומן. לכל הצהרה פוליטית מסקרנת שמעלה ח"כ אלמוני מתלוות גם תנועות גוף שונות. הנעות ידיים שריריות, גירודי אף מכוונים, עפעופי עיניים מדי מספר שניות ואפילו ישיבה בתנוחה המבליטה את הכרס. כך משחילים סוחרי האיברים את מוצריהם לפרלמנט שלנו, ומשם למוח שלנו וללב שלנו. וזה לא הכל. סוחרי האיברים משלמים למיליארדי בני אדם: לרופאי השיניים שלנו, לקופאים בסופרמרקטים שלנו, לשחקנים בסרטים שלנו, ובעצם לכל אדם שאנחנו פוגשים. יתכן שאפילו אתכם הם משחדים – מבלי ידיעתכם! שתפו והפיצו.

למידה משמעותית

  המורה רוחמה סימנה בידיה תנועות מעגליות באוויר והניעה את שפתיה באיטיות מיואשת. אוף, למה התלמידות לא שומעות? תיקי, בואי הנה תעזרי לי... איך אני גורמת שישמעו אותי? לוחצת על הסימן של המיקרופון? אוי איזה יופי. שלום תלמידות יקרות! ברוכות הבאות לשיעור נביא. חפציבי וויסמנדל, הניחי נא את חפיסת הפרינגלס על השולחן והפסיקי לנשנש הימנה חדשים לבקרים. איפה רחל? רחל? פתחי את המצלמה! רחל... לא מתאים! שבי ליד השולחן והפסיקי את ההצגה הזאת. עם כל הכבוד למצב, זה לא מצדיק חינגה פרועה. יש לשבת כפי שיושבים בשיעורים הרגילים בכיתתנו- בצורה מנומסת על יד השולחן ובהקשבה מלאה. מי זאת נחמי קיטשען? אוי, לאהל'ה לאהל'ה... חה חה חה. ידעתי שזו את. עתה החליפי נא את שמך לשם המקורי, תודה. מי זאת ציפי תעיזי? פתחי בבקשה את המצלמה ציפיל'ה. לאהל'ה, זה עוד תעלול שלך? לא? אז מי זו? אחותה הקטנה של אביגיל מהכיתה המקבילה? ציפי, צאי נא מן הזום הזה, הקישור של המורה חדווה נשלח במייל נפרד. דבורי סלמה, השיעור שלכן בעוד שעה. עתה צאי בבקשה מן הזום. עליזה בלוף, השיעור שלכן לא יתקיים היום. היכנסי אל הזום של הגברת הכטקופף. ט

פוסט ספח ל 'תכנית האירוח של השד מרכוס #2'

  -זלדה, תעלי שנייה למעלה, תגידי לי מה כתוב שמה. -רגע, יענקלה. אני בדיוק אוכלת את הקרקרים שחיימק'ה שלח לנו מאוסטרליה. יבשים אבל פריכים. חבל שאין כאלו בשערי -חסד. -זלדה, תשאירי לי בבקשה מהקרקרים, אני רוצה לאכול אותם עם הדג מלוח ששרוליק שלח לנו מדנמרק. -טוב, בסדר יענקלה. אני כבר מטפסת על הכיסא שחדווה שלחה לנו מניו - יורק. -לא, תזהרי זלדה. הכיסא שחדווה שלחה כולו רקוב, כמו הקיגל שברוך שלח לנו מסקוטלנד. תיקחי את הסולם שאליעזר שלח לנו מזכרון יעקב. -בסדר, יענקלה. אל תחפור כמו הטרקטור שבנציון שלח לנו מקלקיליה. אני כבר עולה. -זלדה, לאט. הברך שלך לא משהו, ממש כמו הטשולנט של אימא שלך. חי חי חי. -יענקלה, כתוב כאן משהו כמו שיתו--- שיתוף לביקור---- שיתוף לביקורת. כן. אחח, הראיה שלי נשארה חדה, ממש כמו העצם של הבורי שבלעת בסעודת פורים. איך השתעלת שם, חה חה חה. -טוב, בואי נפסיק עם זה, זלדה. אם כתוב שם שיתוף לביקורת, אז למה אף אחד לא מבקר? -כנראה שהם ממש איטיים. כמו הטרנטה שאבא שלך המליץ לנו עליה.

תכנית האירוח של השד מרכוס #2 | אתם החרדים

  "שלום לך לייבל, המכונה לייבל השחור." אמר מרכוס בחיוך צופן של מגישים משופשפים. "קצת על לייבל, למי שלא מכיר אותו. אני למשל. לייבל נולד בבני ברק למשפחה חרדית, בהיותו בגיל שמונה עשרה עזב את הבית לטובת הצבא. את שירותו עשה בגלי צה"ל. כיום הוא שונא חרדים, שונא קהילות סגורות ושונא עשירים. אני צודק?" "כן, כן. אכן. דבריך נכוחים." מלמל לייבל בענוותנות מופרזת. הוא לבש מעיל עור אופנתי, ענד עגילים ונעל נעלי ספורט קרועות למחצה. "טוב. נתחיל בכמה מילים על הקורונה והפצת המגפה?" "בשמחה רבה. תראה, מרכוס ידידי. החרדים מפיצים את הקורונה. עוד מאז האבעבועות השחורות החרדים מפיצים מגיפות, עוד מאז תרפ"טו הם לשים קמח מצות בדם של חתולים סיאמיים. החרדים, אפרופו, משתלטים על המדינה. הם עושים זאת בנחישות מופרזת, בתחכום עילאי ובעקשנות ראויה להערכה. אכן, צדק מוישה רובייני כשאמר: 'עם קשה עורף הוא'. אני צופה שעד סוף 2030 החילונים יתמעטו עד לכמות של עשירית האחוז. הכל בזכות תעשיית ההחזרה בתשובה, בראשות הרב לוי תיש ימח שמו ותואר זקנו. החרדים הם, בנוסף לכל, פרוב

חומר חסר פאנץ' מהמגירה

  חומר מהמגירה - ​ "אדון ברמן, ספר לי קצת על עצמך." אמר הפסיכולוג דגני, ולעס חטיף בריאות במהירות אדירה. "אני.. אני..." אמר רב מנשה. "אני... משגיח בישיבע חשובע באחוס מערי המרכוז." הוא עצר להתייפחות קצרה, מנגב את שטף הדמעות שקלח מעיניו בשטף. עיניים עייפות, משורגות בנימים אדומים. אמבטיות שחורות של יגון. דגני פשפש במגירת השולחן, קורע במהירות עוד מארז של חטיפי בריאות ירקרקים. "הבנתי שהקורונה גרמה לך לבעיות נפשיות. נכון?" ברמן הנהן, דמעות מטפטפות לשפתיו. טעם מלוח. טעמו של נוזל צלול הנובע ממעיינות הנפש. "זה הכל התחיל... אחרי... אחרי שהישיבות נסגרו. היינו לבד בבית. אני הייתי רגיל לאווירה של הישיבע. אתה יודע, צעקות על תלמידים, ארוחות של לחם וטחינה ממוחזרות ---" "אני לא יודע." קטע אותו דגני ביבושת, שנגרמה מחטיפים דביקים גדושים בגרעיני דלעת. הוא לא דתי. "אז- הייתי רגיל לצעוק על שלומפרמן, שהיה מאחר לתפילה, קבוע! אבל קבוע! בפרנציפ! כדי לעצבן אותי!!!" הוא נדם. פניו סמוקות, לוהטות. נשען על כרית מרופטת בנשימות מהירות, כל גופו רועד מ

טור דעה | למה החברה מרעננה יעקמו את האף כשיראו אותנו, פייק ניוז, ואיך זה קשור לשקדי עגל מלוחים מדי.

תמונה
-טור דעה- הטור משקף את דעתי האישית, ואינו בא ללעוג למגזר (או לאדם) כלשהו. כוונתי היחידה היא לתת תמונת מצב עדכנית (וכואבת). ​ היה היה, והווה, בית כנסת נחמד אי – שם באזור המרכז. (קרי – רעננה) מתפללי בית הכנסת ההוא נמנים על המגזר הדתי – לאומי. היה היה גם איש נחמד, חרדי, שבשל מוצאו המפליל של הוריו קופץ מדי פעם לשבתות לאותה עיר (קרי- רעננה) וקופץ, איך לא?, לאותו בית כנסת. בעוד הוא מתפלל בסידור נייד שייבא מביתו, הוא מבחין באפים מעוקמים בשלל גוונים הנשלחים לעברו. תוהה אותו איש נחמד לעצמו, מדוע ולמה נשלחים אליו אפים מעוקמים? אה? הטיפוס החרדי הסטנדרטי יחליט מיד שזה בגלל החליפה המרופטת שהוא לובש, חליפה שנרכשה בחנות יוקרתית בבני ברק במיוחד לכבוד החתונה של שלום קורצוויל, הידיד הוותיק מהישיבה קטנה. כמובן שלשבת הבאה הוא יגיע כבר עם חליפה טורקיז שנרכשה במיוחד לבר מצווה של רועי, האחיין הנחמד והמאנפף. אבל אדם מעמיק מחשבה שכמוני יתהה מיד למה נשלחים אליו אפים בתנוחה הידועה, ויפתח בחקירה מעמיקה. המסקנה- איך לא – נמצאת ממש מתחת לאף שלנו. הישר. מהי המסקנה, אנשים יקרים? אה? פייק ניוז. הציבור הדתי לאומי מלא ב