מה שקורונה עושה לאנשים - ספיישל

 כששמע נוחם שילם שניצלבלום שהבן הקטן של ברייאר נדבק בקורונה, שמח מאוד.

וכי למה?
כי הבן הקטן של ברייאר הוא סתם נודניק. וכי הוא יושב בספסל מאחוריו בבית כנסת, מה שאומר שהוא נכנס לבידוד, מה שאומר שהוא לא יצטרך לנסוע לשבת לחמותו, שזה דבר משמח מאוד כידוע. במיוחד שלייביש הזמין אותו לליל שבת לכוס בירה עם החבר'ה. כמו תמיד הוא יסיים את כל הבקבוק. נפלא.
לאחר מכן, שכששמע נוחם שילם שאבא שלו חולה אנוש בקורונה, שמח מאוד.
וכי למה?
כי בשעת ערב כזאת, 18:53 אם הוא לא טועה, נשמעו נקישות על הדלת.
כשהוא פתח הוא ראה צלליות חייכניות ליד מיצובישי כסופה, וארגז של אוסם ליד דלת משופשפת.
חבילות מזון. א-מחיה.
בשעה הבאה (עד 19:53 אם הוא לא טועה) ישב נוחם שילם אצל השולחן המלוכלך בשאריות סנדוויץ' טונה ונהנה כפי שלא נהנה כל ימיו.
איפשהו באמצע, כשהפח היה מלא עד גדותיו בעטיפות של וופלים מנעמים ובשקית צ'יפס מרוקנת אחת, קליפות של אבטיח ננסי, שקיקים קטנים של קטשופ, מארז ענקי של סוכריות טופי, מנת השף פטריות, שלושה גביעי אשל, ניילון מקומט של פיצה זוגלובק, חצי נגוס של בורקס תפוחי אדמה ובקבוק שוקו יטבתה -
צלצל הטלפון.
"שלום, מדברת נועה ממעייני הישועה, צר לי לבשר לכם אך לאחר מאבק קשה וממושך השיב---"
"כבר תרמתי." הוא אמר והניח את השפופרת על כנה, מנגב שפתיו בשרוולו בשוויון נפש.
מה אני אגיד לכם, הקורונה עשתה לנוחם שילם שניצלבלום רק טוב. תאמינו לי.